יש דבר כזה שנקרא דפוסי התקשרות והם משפיעים על כל קשר שיש לך. אם את בורחת כל פעם שזה נהיה קרוב, אם את מרצה גם כשזה כואב לך בפנים, או אם את לבד בתוך קשר, זה כנראה לא סתם.
כולנו גדלנו לתוך מציאות מסוימת – בבית, עם ההורים, בבית הספר, בצבא, במערכות יחסים מוקדמות.
שם, ממש בלי שנרגיש, למדנו מה בטוח ומה לא, איך מבקשים אהבה, ואפילו מה מותר לנו לרצות.
הדפוס הזה נטמע עמוק. הוא כמו מערכת הפעלה.
והוא ממשיך איתנו גם כשאנחנו כבר מזמן לא שם וחיים חיים בוגרים. יש 4 סוגי דפוסי התקשרות:
מי שיש לה דפוס בטוח, בדרך כלל מרגישה בנוח בקרבה.
היא לא מפחדת מאינטימיות, ולא נבהלת כשיש ריחוק.
יש לה תחושת יציבות פנימית, והיא מצליחה להרגיש בטוחה גם כשיש קונפליקט.
בדפוס הזה, קרבה זה משהו שמלחיץ.
כשזה נהיה אינטימי מדי, את פתאום נעלמת. לפעמים את אפילו לא מבינה למה, אבל משהו בך נסגר.
יכול להיות שיגידו עלייך שאת “מרוחקת” או “לא משתפת”,
אבל את פשוט רגילה להיות לבד. זה מרגיש בטוח יותר.
כאן, כל שינוי קטן מרגיש כמו איום.
אם הצד השני פחות זמין את ישר חוששת שהוא מתרחק. את מרגישה שצריך להחזיק חזק גם כשזה לא מדויק. הצורך באישור, באהבה, בלדעת שהכול בסדר, פשוט שולט בך.
זה קצת גם וגם.
את יכולה להתקרב ואז לברוח.
לרצות אהבה ואז להרגיש שהיא חונקת. יש בתוכך קונפליקט תמידי: את רוצה חיבור, אבל כשזה מגיע את לא יודעת להכיל אותו.
קודם כל, להבין שזה לא את, זו פשוט הדרך שלמדת להסתדר עם העולם.
וזה אומר שגם אפשר ללמוד דרך אחרת. במקום לרוץ במעגלים ולחזור שוב לאותו מקום, אפשר לראות את הדפוס ולהתחיל לזוז ממנו לאט לאט. זה לגמרי אפשרי לשנות את זה בעבודה מול הדפוס.
אם יש לך שאלות נוספות, אם פגישת ההכוונה והתהליך נשמעים לך מעניינים ואת מתלבטת- מלאי את הפרטים שלך כאן, אחזור אלייך ואעזור לך לקבל את ההחלטה הנכונה עבורך. ♡
